מפתחת הגישה, פרופ' מרשה לינהן

בשנת 201, ראה אור ספרה הממואר של מרשה לינהן "לבנות חיים אשר ראוי לחיותם" – , 'Building a Life Worth Living: A Memoir.

בד בבד עם סיפור מחלתה והחלמתה, מגולל ספרה של מרשה לינהאן את תולדותיה של השיטה הטיפולית החדשנית שהיא פיתחה, חקרה, ניסחה והרכיבה : Dialectical Behavioral Therapy  – הטיפול הדיאלקטי התנהגותי (DBT).

על פניו, עוסק הספר בשלושה ממדים משיקים: הממד הראשון, סיפור חייה המרתק ורב התהפוכות של מרשה, סיפור המגולל תהליך התמודדות עם הפרעה נפשית עד להחלמה. הממד השני – סיפור בריאתה של שיטת הטיפול הייחודית למן התהוותה ועד הפיכתה לשיטה מקובלת עם הצלחות מוכחות וזכייתה של מרשה בהכרה בין־לאומית ובתהילה. בין לבין, שוזרת המחברת את הממד השלישי – עיקרי המיומנויות לוויסות רגשי. העובדה שמיומנויות אלה נמסרות ממקור ראשון, על ידי מי שלא הציעה דבר למטופליה קודם שבדקה אותו לעומק על עצמה, מאפשר לקוראים להבין את ההקשר שבו נרקמו ועוצבו המיומנויות לוויסות רגשי.

אולם, מלבד שלושת הממדים הגלויים הללו, לאורך הקריאה התוודעתי לקיומו של ממד רביעי, העשוי ככל הנראה מתערובת של "חומרים" וערכים כמו נחישות, מחויבות, חתירה לניצחון, חוסן אישי וגם יכולת הקרבה.

בראש ובראשונה, עוסק המרכיב זה במטפל, אשר מקדיש את עצמו למטופל. תחילתו של טיפול במטופל סוער תלווה פעמים רבות בסערה כלשהי גם בחייו של המטפל, סערה אליה הוא נכנס מרצונו החופשי. כאמור, מרשה לינהאן רואה בעבודתה הגשמת ייעוד – להציל אנשים מן הגיהינום, שהרי לשם כך הצילה תחילה את עצמה. ובכן, קריאה בספר ממחישה היטב כי הציפייה שאדם המתקרב לאש – גם אם רק כדי להציל את זולתו – לא יסתכן בעצמו ולא ייפגע, אינה מציאותית; נהפוך הוא. עלינו לקחת את האפשרות שהוא יפגע ברמה כזו או אחרת כסבירה. לעיתים נדמה שבמקביל לתיאור חוויותיה כמטפלת, מרשה בודקת גם את המחויבות של קוראיה, ומאתגרת אותם. אני מתאר לעצמי שרבים מהקוראים בספר יחושו רתיעה לנוכח האפשרות שייקלעו לטיפולים שכאלו. בכך, מרשה מיישמת אסטרטגיה מוכרת, המצויה בשימוש רב ב-DBT  "הדלת בפרצוף". היא מאתגרת אותנו, המטפלים, לאורך הספר, כאילו שואלת: לשם מה לכם כל זה? זו עבודה מפרכת, מסביב לשעון, התקדמות המטופל צפויה להיות איטית, ואתם עלולים לאבד את המטופלת הזו שהשקעתם בה כל כך הרבה. האם אתם בטוחים שברצונכם להיכנס להרפתקה שכזו?

האחריות שמרשה חשה כלפי הגישה שפיתחה היא כה עזה, עד שנדמה כי היא מבקשת למיין בעצמה את לוחמי החוד בצבא שהקימה, כמו אומרת: "אהיה הוגנת איתכם. לא אשקר. אם אתם חושבים שיהיה לכם קל לטפל באנשים הללו – זה לא המקום בשבילכם. אם תרצו להצליח לטפל במטופלים הקשים הללו באמצעות הגישה הזו, תיאלצו לעבוד קשה יותר מאי פעם".

הטיפול, על פי שיטתה, שוב ושוב מציב אותנו, המטפלים, במרכזם של צומת ושל הכרח בבחירה. מימין – אזור מוכר יחסית. משמאל – יער אפל של חוסר ודאות.

הרוח העולה בספרה זה מתכתב עם משפט הפתיחה שלה בפתח המדריך להעברת מיומנויות לוויסות רגשי (DBT skills training manual) בגרסת 2015. למעשה, כבר שם היא מדברת בבירור על מרכיב המחוייבות הרדיקאלית למטופליה:

When I teach my graduate students—who work with complex, difficult-to-treat individuals at high risk for suicide—I always remind them that they can choose whether to look out for themselves or to look out for their clients, but they cannot always do both. If they want to look out for themselves at a possible cost to their clients, I remind them that they are in the wrong profession.

I dedicate this book to all those who have found the courage to carry on this work at a possible cost to themselves.

ובכן, אומרת מרשה, "אני מקדישה ספר זה למי שמצאו את האומץ לקחת את המשימה הזו, חרף סיכון עצמי…". בשפה ההתנהגותית – היא מבקשת להעניק חיזוק, עידוד ובידול לאלו שיבחרו בפנייה בת הסיכון, וזאת במטרה לעצב התנהגות מטפלים.

ב"הפוך על הפוך" מהפרוצדורה הנהוגה, שבה חותם המטופל על הסכמתו לביצוע הליך רפואי, מרשה דורשת דווקא את חתימתו של המטפל על הסכמה מדעת.

על מנת לעמוד באתגרי הטיפול, מציעה מרשה  הן למטפל והן למטופל לשאוב כוח והשראה מעולמות רוחניים. כמי שגדלה והתחנכה לאורה של הנצרות הקתולית, ואף שקלה ברצינות להקדיש לכך את חייה, נושא האמונה הוא נדבך מרכזי בהווייתה של מרשה, והיא משתפת את הקוראים ב"רומן" המתמשך שלה עם אלוהים. לאורך השנים נצבעת אמונתה בגוונים שונים, מרכזים רוחניים המשמשים לה עוגן מתחלפים, והיא מוצאת את אלוהים באופנים ובמקומות שונים.