מדוע יש לנו רגשות?
חוקרים-ות מתחומים שונים עוסקים-ות כבר מספר עשורים בשאלה המסקרנת הזו. מרשה לינהאן ו-DBT נשענים על הסברים אבולוציוניים, שמסבירים
שלרגשות יש שלוש תפקידים מרכזיים:
1. רגשות נותנים לנו מוטיבציה ומארגנים אותנו לפעולה.
בחיווט הביולוגי שלנו כל רגש מגיע עם דחף לפעולה (כל רגש מניע דחף אחר לפעולה). כך רגשות דוחפים אותנו לפעול (באופן אידאלי-באופן שמתאים
למצב שבו אנו נמצאים-ות).
2. רגשות מהווים תקשורת ומשפיעים על אחרים-ות.
בחיווט הביולוגי שלנו רגשות מגיעים עם הבעות פנים, עם שפת גוף, עם שינוי טמפרטורה (שמשפיע על צבע הפנים שלנו). לכל רגש סט אחר של
ביטויים חיצוניים. שפת הגוף שלנו מתקשרת מהר יותר ויעיל יותר מאשר מילים. אחרים-ות קוראים-ות את הרגשות שלנו וזה מניע אותם-ן לפעולה.
3. רגשות מהווים תקשורת עם עצמנו.
בחיווט הביולוגי שלנו כל רגש מגיע עם ביטויים פנימיים שונים: קצב הלב משתנה, הטמפרטורה הפנימית משתנה, טונוס השרירים משתנה ועוד.
שינויים אלה מסמנים לנו שמשהו קורה, הם מהווים איתות, ממש כמו הנוריות של השמן, חום המנוע ולחץ האוויר בצמיגים בלוח המכוונים של הרכב.
מדוע יש לנו רגשות שונים?
כל רגש מעביר לנו איתות ביולוגי אחר, ממש כמו שלכל נורית ברכב יש את המסר שלה. לינהאן חילקה את הרגשות ל-9 קבוצות, עפ"י הרגשות המרכזיים, והיא מלמדת אותנו ש:
כעס מאותת לנו שמטרה שלנו נחסמת.
פחד מאותת לנו שיש איום על הרווחה הפיזית\הנפשית שלנו\של מישהו-י קרוב-ה.
גועל מאותת לנו שיש סכנה לזיהום פיזי\מנטלי\רוחני.
בושה מאותתת לנו שאם הסביבה תדע על התנהגות שעשינו, היא תדחה אותנו (בני אדם זקוקים לשבט כדי לשרוד).
אשמה מאותתת לנו שעשינו פעולה שמנוגדת לערכים שלנו.
קינאה מאותתת לנו שיש סכנה שמשהו\מישהו-י ששייך לנו יילקח מאיתנו.
צרות עין מאותתת לנו שלמישהו-י אחר-ת יש משהו שאנחנו רוצים-ות או צריכים-ות.
עצב מאותת לנו שאיבדנו משהו\מישהו-י.
אהבה מאותתת לנו שהיצור\הפריט\הרעיון משפר את איכות חיינו ומסייע לנו להשיג את המטרות שלנו.
למה קשה לנו עם רגשות?
במהלך החיים שלנו הגוף שלנו לומד להפעיל את הרגשות גם במצבים שאינם דומים למצבים אליהם כיוונה הביולוגיה שלנו. למשל, גופו של אדם עשוי ללמוד להרגיש אהבה לאדם שפוגע בו, להרגיש בושה כשהאדם מותקף או להרגיש אשמה גם על דברים שכלל אינם באחריותו של האדם. על כן כדאי שנראה ברגשות איתותים ביולוגיים, וממש כמו בהתמודדות עם הנוריות של הרכב- נעצור, נבדוק האם הרגש באמת תואם לעובדות, ואז נחליט איך לפעול (לא הייתם-ן ממלאים-ות שמן בלי לבדוק קודם שבאמת חסר שמן, נכון?).
במודולת ויסות רגשי באימון מיומנויות DBT נותנים דגש רב על עבודה יעילה עם רגשות.
רגשות "לא נעימים" (כמו כעס, אשמה, בושה, עצב וכדומה) מלווים בתחושות לא נעימות בגוף, שאנחנו מעדיפים-ות לא לחוש. אם אין לנו את המיומנות כיצד לווסת רגשות, אנחנו לומדים-ות לפחד מהם, עד כדי פיתוח
"פוביה מרגשות" לעיתים. במצב כזה אנחנו מנסים-ות להימנע מהם, לעיתים בכל
מחיר, ובדרך אנחנו משלמים-ות מחיר יקר מאוד של ירידה באיכות חיים (הייתם-ן
מבקשים-ות מסוכן הרכב לקנות רכב בלי נורית שמן\דלק\לחץ אוויר\חום מנוע?).
ויסות רגשות הוא היכולת שלנו להשפיע על העוצמה של הרגשות שלנו: להפחית את עוצמתם ולהגביר את עוצמתם. בני אדם לא נולדים עם היכולת הזו: עפ"י הידוע לנו כיום במדעי המוח, היכולת הזו מתפתחת בעיקר במהלך גיל ההתבגרות. בני אדם לא נולדים עם הידע כיצד להשתמש במערכת המתפתחת במהלך החיים.
מרשה לינהאן, כבר בשנות ה-90 של המאה הקודמת, מסמנת את הקושי בוויסות של רגשות כגורם שמייצר סבל רב. בתיאוריה שהיא בונה, התיאוריה הביו-סוציאלית, היא מסבירה שיחסי הגומלין שבין ילד-ה עם פגיעות רגשית ביולוגית (רגישות גבוהה לגירויים רגשיים, תגובתיות גבוהה לדחפים
וחזרה איטית לקו הבסיס הרגשי) לסביבה לא מתקפת (סביבה שמעבירה לילד-ה את המסר שאל לו-ה לסמוך על ההבנה שלו-ה את המחשבות, הרגשות והתחושות שלו-ה, עליו-ה לבדוק עם הסביבה) לא מאפשרים לילד-ה ללמוד מיומנויות להתמודדות עם רגשות.
כשסביבת הילד-ה אינה נותנת אמון\אינה מבינה את החוויות הפנימיות של הילד-ה (ואף טועה בפירוש שנותנת לחוויות אלה!) היא אינה יכולה ללמד את הילד-ה את המיומנויות הנחוצות לוויסות של רגשות. זהו מודל ללא האשמה: הילד-ה אינו אשם-ה בביולוגיה שלו-ה, הסביבה אינה אשמה שלא זיהתה את הפגיעות הרגשית של הילד-ה. אך ניתן לראות שזה בהחלט מודל של לקיחת אחריות:
ברגע שהבנו מה ביחסי הגומלין משפיע על הילד-ה, ושחסרות מיומנויות לוויסות רגשות-זה תפקידנו כא-נשים וכסביבה לעשות את השינוי. טיפול התנהגותי-דיאלקטי (DBT) מאפשר לעשות בדיוק את זה: ללמוד מיומנויות
באופן אישי ומשפחתי, להשתמש בצורה יעילה ברגשות, לשנות התנהגויות ומערכות יחסים, בכדי שנוכל לחיות חיים ששווה לחיותם.
